איך לחיות ולגדול טוב עם ילדים

 מפתח ראשון-אני תפקידי: 

ההישגים הגבוהים ביותר הושגו על ידי אנשים שכבר מגיל 12 היה להם תפקיד, הייתה להם הגדרה בעולם.

ילד שמרשים לו לסייע, מבין שהוא משמעותי ורצוי ושואף להישגים.

ילד שמונעים ממנו לעזור מרגיש אינו שייך וחש לא נוח.

חשוב  להטיל תפקידים ולתת לילד לעזור בעבודות הבית עוד מגיל צעיר מאוד.

במשך הזמן רצוי להוסיף כל פעם תחום נוסף ואף לתת לילד לנהל תחום באופן אישי למשל, סידור הסכום, אחראי לאכיל את בעלי החיים, לקנות חלב ולחמניות בבוקר וכו'. 

כל תחום שבו תוגדר האחריות של הילד, יחזק את תחושת הוויטליות, את המשמעות שלו ויחזק  את הביטחון האישי שלו.

רצוי לקיים "סחר הוגן" במערכת המשפחתית ולוודא שהבית מנהל באופן הדדי.

ילדים צריכים להבין שיש חובות וזכויות ועליהם לקיים מערכת מאוזנת בין שניהם.

ילדים שרק מקבלים ללא הבחנה, גדלים בחוסר בטחון עקב מערכת חוקים לא  ברורה.

ויקטור פרנקל בספרו "האדם מחפש משמעות", הגדיר ובסס את השיטה לוגותרפיה, שיטת טיפול  על ידי מתן דגש והגדרת התפקיד האישי, הערך הממשי, התכלית שלי כאדם .

הגדרת התפקיד של הילד בבית, מתן אחריות, ערך ממשי בונה עוצמה נפשית לילד.

איך עושים את זה?

לערוך טבלת תפקידים לניהול הבית ולשבץ בה שמות של כל בני המשפחה, כל אחד ישובץ בתפקיד שיגדיר את גבולות האחריות שלו .

מפתח שני- תראו אותי:

לכל אחד מאיתנו צרכים בסיסיים, צרכים שנמצאים בתת המודע, אנו לא מודעים להם אך הם בהחלט מנהלים אותנו ומנווטים  שניתן להם מענה .

שני צרכים בסיסיים של האדם הם: 

הצורך בערך- הצורך להרגיש שווה בין שווים.

 יש לי ערך והוא מובן גם לאחרים . 

כאשר אנו מרגישים שיש איום בערכנו אנו מפעילים באופן לא מודע מנגנוני הגנה.

כשאנו מרגישים איום על הערך שלנו, בעיקר מצד אלו שיקרים לנו, זה מתורגם באופן לא מודע לכעס, לביקורת ולתגובות שלמעשה גורמות לנו להתרחק. 

התגובות האלה הם "מופע" הם מנגנון הגנה שסיגלנו כשהיינו ילדים ועזר לנו להתגבר על תחושת האיום.

זה חיזק אותנו בעבר.

כאשר אנו בתהליך של למידה ומודעות עצמית, אנו מבינים שזה מחזק מדומה . 

זה לא באמת מגן ומחזק .

הצורך שיראו אותי את קיומי:

הצורך השני הוא הרצון שיראו אותנו, שיבחינו בנו, שיתחשבו בדעות וברצונות שלנו.

כל אחד צריך להרגיש שיש לו מקום, שמקשיבים לו, רואים אותו, יש לו חשיבות.

כאשר אנו מרגישים זלזול או התעלמות מקיומנו זה מייצר צורך בהגנה ואנו מפעילים מנגנונים שיחזקו אותנו וישמרו עלינו.

תחושות כאלה מעלות בדרך כלל מופעים ומניפולציות שכופות על האחרים להבחין בנו. זה יכול לבוא לידי ביטוי בהרמת קול, התפרצות, אלימות, או לחילופין זה יכול להעמיד אותנו במקום מאשים, מקום של קורבן.

זה יכול לגרום לנו להתרחק ולו רק בשביל להשיג את אותה תשומת הלב שאנו דורשים.

זה יכול להגיע מתת המודע מהנפש ולהשפיע גם פיזי עד חולי .

כאשר אנו מודעים לאותם מחזקים מניפולטיבים שסיגלנו לעצמנו במשך השנים, כאשר אנו מבחינים בהם, אנו מבינים שכל המניפולציות האלה לא ממש מקדמות אותנו להרגשה טובה יותר .

נהפוך הוא, זה יכול לגרום לנו צער רב, ריחוק, סבל ותחושת קורבנות .

אז מה עושים איך פותרים את זה?

מודל   המנ"שים

מ.-מודעות

נ.-נשימות

ש.-שאלות 

1. מודעות - שלב ראשון להיות מודע, ברגע שעולה בי תגובה שמבוססת על מחזק מדמה .

2. נשימה עמוקה - כמו לפני ירידה מסוכנת ,בולמים.

נשימות הם בלמים נהדרים ודרך נהדרת שמבטיחה לנו עצירה לפני ההדרדרות.  בנהיגה אנו יודעים תמיד לעצור לפני סכנה. כך גם בחיים ובמערכות היחסים שלנו. חשוב שנסגל לנו יכולת בלימה אוטומטית לפני הכניסה לסכנה.

אז איך עושים את זה?

3,2,5!

שואפים פנימה אוויר בקצב של אחת, שתיים, שלוש

מחזיקים את הנשימה בספירה של אחת, שתיים

נושפים את האוויר חזרה החוצה בקצב של אחת, שתיים, שלוש, ארבע, חמש.

3.שאלות  - מה קורה פה? 

לבדוק בדיוק מה קרה ומה באמת פגע בי. 

לשאול האם זה כך ? 

האדם חושב כ שמונים אלף מחשבות ביום. ישנן מחשבות שחולפות ללא תשומת לב ייחודית ויש את אלה שעליהן אנו צריכים לעבוד, אלו המחשבות שאנו מאמינים להן , שהן נאמרות בתוך הראש שלנו כעובדות מוגמרות. 

המחשבות שגורמות לנו למתח בגוף בהן אנו מטפלים על ידי טיפול ראשוני "עזרה ראשונה", 

מציבים בסוף כל משפט, כל מחשבה  

סימן שאלה .

שיבוץ סימן שאלה ליד המסקנה .

דוגמה : האירוע - הילד שלי לא רוצה לאכול את מה שהכנתי.

 מופע שעולה לי זה כעס .

 השלב הראשון- מודעות , לשאול רגע מה אני מרגישה?

 תשובה -כעס.

  אני בודקת למה אני כועסת עליו?

עולה לי התשובה, 

מחשבה,

הוא לא מעריך את המאמץ וההשתדלות שעשיתי כשהכנתי את הארוחה .

שלב שני- ראיתי את הירידה לסכנה, אני בולמת , מתרגלת  נשימות .

שואפת בספירה עד שלוש

מחזיקה את האוויר בפנים עד שתיים

נושפת החוצה בספירה עד חמש.

שלב שלישי-  שואלת את השאלות

 איך השאלות נשאלות?

פשוט מאוד- ליד כל מסקנה והבחנה שלי 

אני ממקמת בסוף המשפט , סימן שאלה .

מבחינה - הוא לא מעריך.

מודל המנ"שים

שואלת - האם באמתהוא לא מעריך?

הטכניקה של מודעות+נשימה+ שאלות 

זהו מודל נוסף שמספק לנו מענה מודע לניהול עצמי

לחשיבה חוקרת ומדויקת, 

לשיפור ההרגשה והזדמנות לריענון מחשבות מזיקות.

  מודל המנש"ים הוא כלי מצויין. המודל  מתורגל עד הרגל בסדנאות של  MAMAMENTOR .

זו הדרך לנקות את המופעים המניפולטיביים שאימצנו בחיינו והם מרחיקים אותנו ומחלישים אותנו. 

המודל קל ליישום  ומאפשר לנו לבחור תגובות שמועילות ומקדמות אותנו למטרות שלנו.

בסדנאות MAMAMENTOR אנו מתרגלות עם קבוצה שלבים ומודלים של למידה ויישום  עד לביסוס הרגל מועיל אוטומטי .

לאחר הסתגלות ושליטה במודל, 

ניתן ורצוי לתרגל את מודל המנ"שים גם עם בני הזוג שלנו, גם במערכות יחסים בעבודה וכמובן גם עם הילדים .

מפתח שלישי -תהייה חוקר ולא שופט:

מודל שמעודד שיח מפרה ביננו לבין ילדינו

המודל למעשה משתמש בעקרון פשוט

לשאול שאלות .

ברוב המקרים אנו כהורים, מחוברים בעיקר לצד השיפוטי שבנו

אנו מעריכים, קובעים עובדה, מניחים הנחות ושופטים על פי זה את המציאות.

מקום שיפוטי הוא מקום מאוד אנושי והוא חלק מתפיסת העולם שלנו.

המקום של חוקר , מתקיים כאשר אנו באים סקרנים לסיטואציה ולא "יודעי כל".

השאלות שנשאל יעודדו שיתוף פעולה והקשבה הדדית .

להיות הורה במקום של חוקר, מקום של לומד ששואל שאלות 

מאפשר לילדים שלנו לשתף בנוחות את ההתמודדות שלהם בסיטואציות שונות.

מודל תקשורתי זה מפרה את הקשר בין הילדים להורים ומאפשר לילדינו את המקום של הקשבה פנימית על ידי חיקוי מודל השאלות .הם ילמדו מאתנו לשאול שאלות את עצמם וגם אותנו.

איך עושים את זה?

דוגמה 

 אנו יודעים שהילד קיבל הערה בשיעור  כאשר הוא מגיע הביתה אנו שואלים שאלות

איך היה בבית הספר?

קיבלתי הודעה שהיה לך קושי בשיעור , מה קרה?

חשוב להיות אמפטי , להבין את הילד ולשמור את השיפוטיות והביקורת בצד .

עצם העובדה שאנו שואלים את הילד מנקודת מבטו, מקשיבים לו,

 זה כבר מאפשר תקשורת ואפשרות לניתוח הסיטואציה באופן בונה.